אייקידו מסורתי
אייקידו מסורתי אינו סגנון נוסף של אייקידו. המילה מסורתי מרמזת על אופן הלימוד בה נלמדת ונרכשת אומנות לחימה זו. הדרך המסורתית ללימוד אומנות לחימה כמו אייקידו שונה מלימוד רגיל במסגרת חוג או מועדון למורות שחיצונית זה אולי נראה אותו הדבר.
הגישה המערבית, סגנון החיים המודרני ותרבות פנאי ובידור יצרו את המושג "צרכן" וכך תלמיד חדש המגיע לדוג'ו (מילולית המקום בו לומדים/מתרגלים את הדרך) מתייחס לעיתים קרובות לאייקידו כאל "מוצר צריכה" או ידע שהוא בתור לקוח צורך ומשלם עבורו.
תלמיד חדש נמצא לעיתים בתחילת דרכו, באופן נורמלי, במצב של גישוש וחיפוש, עדין לא בטוח במה שהוא מחפש או במה שהוא מצא. טבעי הדבר שירצה להתנסות במגוון אומנויות לחימה או ללמוד אצל מספר מורים טרם שיחליט מה מתאים עבורו. אך משהחליט עליו לדבוק במורה אחד. זה כלל ראשון ללימוד מסורתי: קבלת החלטה לגבי השאלה מי המורה שלך ומה הדרך שבחרת. אדם הלומד אצל מספר מורים או מספר שיטות יתקשה להגיע לרבדים העמוקים של הדרך ועלול ליצור לעצמו מבוכה ובלבול.
כלל נוסף בלימוד אייקידו מסורתי, כפי שאני רואה זאת ואני קורא לו "העבודה", נעשה בשלושה מישורים: הראשון: "עבודה למען עצמי" – אדם רוצה ללמוד אייקידו לתועלתו האישית מסיבות שונות: האחד רוצה ללמוד אומנות לחימה אפקטיבית. אחר מחפש דרך חיים מעניינת או פעילות גופנית כלשהי, מישהי נוספת רוצה לדעת להתגונן ולהרגיש בטוחה וכו'. כלומר התלמיד לומד כדי להתפתח ולתרום לעצמו.
מישור שני: "עבודה למען חברי" – תלמיד המגיע לדוג'ו מגלה במהרה שתרגול אייקידו נעשה לרוב בזוגות ובכל זוג יש חלוקת תפקידים של תוקף ומתגונן איטה וטורי ( אוקה ונגה). האיטה והטורי תורמים איש לרעהו בכך שהם נתונים אחד לשני להשתמש בגוף שלהם לצורך התרגול. בנוסף הם מספקים אחד לשני משוב תמידי על אופן הביצוע. חלופה בזוגות מאפשרת לכל אחד לתרגל את הטכניקות עם שותפים שונים ברמה שונה, מבנה גוף שונה, אופן התקפה שונה וכו' דבר המאפשר לצבור ניסיון במצבים שונים מול אנשים שונים. כאשר הצמד איטה וטורי מורכב מתלמיד מתקדם ובעל ניסיון (סמפאי) ותלמיד מתחיל ( קוהיי) התלמיד המתקדם מלמד את המתחיל את הטכניקות שהמורה מדגים. שיהן אלן פיראש נוהג לומר שכל אחד יכול ללמד אייקידו אפילו תלמיד שעבר שיעור אחד בלבד. באופן זה התלמידים המתקדמים עוזרים לקבוצה ומקדמים אותה.
המישור השני מכיל בתוכו את המישור הראשון מכיוון שכאשר אני תורם לבן זוגי אני תורם לעצמי- אני מלמד אותו את מה שאני לומד וזה מחזק את הלימוד שלי.
מישור שלישי: "עבודה למען בית-הספר" – בדוג'ואים המסורתיים של יפן היו תלמידים שנקראו אוצ'י דשי – תלמידי פנים (להבדיל מסוטו דשי – תלמידי חוץ). אלה תלמידים שהיו גרים בדוג'ו ביחד עם המורה ותפקידם היה לדאוג לבית הספר. הם היו מנקים ומסדרים את הדוג'ו, מבשלים, מכבסים וכו' אך עיקר תפקידם היה לעזור למורה בניהול בית הספר. הקרבה למורה אפשרה לתלמידים ללמוד באינטנסיביות והמורה היה נוהג להעביר לתלמידים אלה מהמעגל הפנימי את סודות האומנות שלא הועברו לתלמידי החוץ.
כיום אין כמעט תלמידים שחיים בדוג'ו ביחד עם המורה והמושג אוצ'י דשי קיבל משמעות חדשה – תלמיד שמיועד להיות מורה אך תפקידו כיום אינו שונה מבעבר, האוצ'י דשי עוזר למורה בתחומים כגון בחלוקת פליירים, ניהול אתר אינטרנט ורשתות חברתיות, קשר עם תלמידים, נקיון הדוג'ו, החלפת המורה בשיעור כאשר המורה אינו יכול להגיע וכדומה.
המישור השלישי מכיל בתוכו את המישור הראשון והשני, תלמיד שתורם לדוג'ו ועזר למורה תורם בסופו שלדבר לעצמו ,לחבריו לקבוצה ולהצלחת בית-הספר והמורה.
תלמיד הלוקח חלק פעיל בשלושת המישורים מתוך הבנה שהתפתחותו אינה נפרדת מהתפתחות חבריו ללימוד, מהתפתחות המורה והתפתחות הדוג'ו, מתעלה מרמת "הצרכן"/"לקוח" הרוצה רק לעצמו. הוא רואה ומרגיש עצמו כחלק משלם גדול שנצא בדרך (DO) של התפתחות תמידית.
